הרב זקס

התהום וקליפת הבננה

התהום וקליפת הבננה

לסיפור בלק ובלעם יש סצנת סיום מתסכלת.

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. (במדבר כה, א־ג).

קשה לדמיין נפילה גדולה מזו. זו הפעם הראשונה שבני ישראל חוטאים בהמוניהם בעבודה זרה. רוב המפרשים אינם מחשיבים את חטא העגל כחטא של עבודה זרה. עכשיו, בשיטים, זו הייתה עבודת אלילים לכל דבר. הם בגדו בכל מה שהאמינו בו.

יתרה מכך, זו הייתה הפעם הראשונה שבני ישראל חטאו לתיאבון. עד כה, כשחטאו הניע אותם לכך פחד או רעב או צמא או תסכול. אף לא אחד מאלה התקיים במקרה של בנות מואב. אפילו מעשה העבודה הזרה לא נעשה ברוח של מרד, אלא כמעט כלאחר יד: תחילה נשים, ואז אוכל, ואז עבודת אלילים. אם הראשון כן, למה לא השני והשלישי? האגביות הסתמית הזו מזעזעת.

גרוע מכך: זה היה המפגש הממשי הראשון של בני ישראל עם האנשים העתידים להיות שכניהם. הם כבר לא היו במדבר, הם עמדו על סִפָּהּ של ארץ ישראל. הקריסה המוסרית המהירה שלהם בשלב כה מתקדם עוררה תהייה חמורה אם אכן הם הפנימו את מהות ייעודם כעם סגולה.

גרוע אפילו יותר: החוטאים אינם החשודים הקבועים, יוצאי מצרים. האנשים היו בני הדור החדש, שכל התקוות נתלו בו. והנה הם כשלו במשוכה הקלה הראשונה שנתגלגלה לרגליהם.

וחמור מכל אלה: זה התחיל בתאוות נשים. כדי להבין את חומרת הדבר, עלינו להיזכר בספר בראשית. סיפורי ספר בראשית הם בראש ובראשונה ביקורת על המוסר המיני של התרבות הסובבת. אברהם ויצחק פחדו שירצחו אותם כדי לקחת את נשיהם. אנשי סדום צרו על בית לוט, נחושים לבצע באורחיו אונס. שכם אנס וחטף את דינה בת יעקב. אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף, וכשלא הצליחה גרמה למאסרו באמצעות עלילה כוזבת על אונס.

בספר בראשית מובלע אפוא טיעון עומק: הבעיה הקשה בעבודת האלילים היא שהיא סגידה לכוח – ואצל בני אדם סגידה לכוח מיתרגמת למרוץ חסר מעצורים להרוויית היצר. נפילתו של עם ישראל לחטא כזה כבר בהזדמנות הראשונה היא אות מבשר רעות. זו קריסה ששמה לצחוק את ברכתו של בלעם שאך זה נאמרה, "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה), לפחות על פי פירוש חז"ל (המובא אצל רש"י) שהכוונה היא לצניעות בחיי המשפחה. זעמו של הקדוש ברוך הוא היה אפוא מתבקש:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה,"קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל". וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל,"הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר". (במדבר כה, ד־ה)

עונש מיידי וחמור זה נועד להשיב את הסדר למחנה. אך לא כך קרה. אחד הנשיאים, זמרי בן סלוא משבט שמעון, העלה הילוך. הוא הביא מדיינית אל מרכז המחנה ובעל אותה לעיני כול: העבירה־להכעיס הקשה ביותר המוכרת לנו לפחות מימי דתן ואבירם. רק פינחס הקנאי, שדקר את השניים בשעת מעשה, הציל את המצב.

אך העניין המרכזי בסיפור בלעם הוא אחר; ובאשר לו, אנו הקוראים מצויים בעמדת יתרון על פני הגיבורים. כי אנחנו יודעים, והם לא ידעו, מה התחולל קודם לכן במשולש שבין אלוקים, בלעם ובלק. אף לא אחד מבני ישראל נכח באירועים שסופרו בפרקים הקודמים של הפרשה, ולו גם לרגע. לא היה להם מושג באיזו סכנה עמדו: קללה נמרצת ונחרצת מפיו של גדול מקללי התקופה, להטוטן הרוחניות המבוקש בלעם. לא היה להם מושג שהקדוש ברוך הוא נחלץ להתערב בנעשה ולהפוך את הקללות לברכות.

על פי מילון אוקספורד, "אירוניה טרגית" היא "טכניקה ספרותית, שמקורה בטרגדיה היוונית, ובה דמות אומרת או עושה דברים שמשמעותם המלאה אינה ידועה לה, אך היא ידועה לקהל או לקוראים". האירוניה הטרגית נדירה בתנ"ך. הטרגיות עצמה זרה לרוח היהדות, כי העיקרון המכונן של היהדות אינו הגורל אלא התקווה. ובכל זאת, הפרק שלנו, במדבר כ"ה, הוא תרגיל באירוניה טרגית. בני ישראל לא ידעו שאך זה ניצלו בנס מסכנה חמורה, ופסעו אל תוך מלכודת פשוטה ובנאלית. הם היו כאותו אדם שעמד על פתח תהום בלי לדעת זאת, נדחף לאחור אל אדמת מבטחים, ושם החליק על קליפת בננה מטופשת. אנו, הקוראים, מבינים את מה שלא הבינו גיבורי הסיפור, בני ישראל.

לתורה אמנות סיפור מעודנת, ובסיפור בלעם הטכניקה שלה עדינה במיוחד. רק בעוד כמה פרקים, אגב תיאור המלחמה שבני ישראל ניהלו לבסוף נגד מדיין, נגלה כי כל אפיזודת בנות מדיין בשיטים הייתה מוקש שבלעם עצמו תכנן והטמין לבני ישראל: "הֵן הֵנָּה [נשות מדיין] הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" (במדבר לא, טז).

כשהתורה משהה את מסירתה של עובדה הנחוצה להבנתו של סיפור ומשחררת אותה רק אחר כך, היא מאלצת אותנו להבין כי אירועים אינם תמיד מה שנדמה שהם בעת התרחשותם. גם אנו, הקוראים, הלכנו כסויי עיניים: רק עתה, כשמתברר מעשהו של בלעם, נפתרות לנו תמיהות בסיפור בלעם ובלק. לראשונה אנו מבינים למה כעס ה' על בלעם כשהלך עם שליחי מואב ומדיין אף על פי שה' הרשה לו לעשות זאת. כנראה זיהה ה' בתודעתו של בלעם זדון עיקש כלפי ישראל, זדון שקינן בו עד שקיבל לבסוף פנים מוחשיות בדמות מזימת הפיתוי בשיטים.

אנו מבינים עכשיו גם את הסיבה לדו־משמעות, בכמה מהברכות עצמן, העשויות להתפרש גם כקללות, כגון בפסוק המפורסם "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כג, ט). באותה מילה, בדד, השתמש כעבור מאות שנים מחבר מגילת איכה כדי לתאר לא את יחידיותו של עם ישראל אלא את עריריותו: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם!" (איכה א, א). חז"ל אף אמרו שכל ברכות בלעם, למעט אחת, נתגשמו לבסוף כקללות.

אך עיקר האפקט של השהיית המידע על בלעם נוגע לבני ישראל, וממקד בהם את תשומת ליבנו. הם אלה שחטאו. לו נזכר שמו של בלעם בשעת מעשה, היינו מתמקדים בו, וכל החטא היה נראה לנו אחרת. היינו רואים אותו כפרי מעלליו של בלעם, פרי זדון לבו ומלחמתו ברצון ה' – וזה היה בעינינו לב הסיפור. התורה מאותתת לנו כי הסיפור העיקרי הוא אחר. שעלינו להישיר אל בני ישראל מבט נוקב, לפני שמחפשים נסיבות מקלות.

המסר של פרשת בלק בשלמותה הוא זה: ה' מציל את ישראל מאויביהם – אבל אפילו הוא אינו יכול להצילם מיד עצמם.

כדי לזכות בהגנתו של הקדוש ברוך הוא, חייבים בני ישראל להיות קדושים; וכזכור לנו מפרשיות הקדושה בספר ויקרא, קדושה כרוכה במוסר קפדני. אם יאבּד העם את זאת – הוא יאבד הכל.

ספר במדבר כולו הוא רקמת ניגודים של סדר ותוהו, של חוק וסיפור, של אמונת אלוקים ובוגדנות העם, של ברכה שאלוקים מוציא מפי צר וקללה שהעם מביא על עצמו. זהו ספר היסטוריה – אך לא במובן הרגיל של המושג. הרבה יותר מכפי שהוא מתעד את אירועי ארבעים שנות המדבר, הוא מלמדנו את משמעות מציאת הכיוון ואובדן הכיוון בְּמִדבַּר הזמַן. לקחיו תקפים גם כיום. אלוקים יכול להצילנו מיד אויבינו, אך מידינו שלנו יכולים להצילנו רק אנו עצמנו.