פנימיות בפרשה

חוטפים בהיסטריה

חוטפים בהיסטריה

חז"ל דורשים את נבואות השבח של בלעם לא רק כעוסקות במעלתם של בני ישראל עצמם אלא גם כמציינות את חביבות המצוות בעיני עם ישראל. בלעם מכיר בכך, שלא רק שהקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל עד בלי די, אלא שגם מצד מעשיהם "ראויים הם לברכה" ואי אפשר לקללם. נעיין כעת בשניים מהשבחים על פי הסבריו של הרבי מלובביץ'.

בנבואתו השניה אומר בלעם: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף". בנוסף לפשט המדבר על גבורתם של ישראל, מביא רש"י את חז"ל: "כשהן עומדים משנתם שחרית הן מתגברים כארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין. לא ישכב – בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד? קורא את שמע על מטתו".

לא רגועים בכלל

הצורך להתגבר כארי בבוקר מובן ואף מוכר לנו מתחילת השולחן ערוך, אבל למה לחטוף? מה לא מושלם בקימה זריזה לקיום המצוות בשמחה?

יש כאן פן נוסף בחיבתם של ישראל למצוות. לאחר כמה שעות שינה, שהן סוג של פרידה מהחיים, עם חזרתנו אנחנו בהיסטריה. הדבר הראשון שמעסיק אותנו הוא הקשר שלנו עם ה', חייבים אותו זמין, וזה בא לידי ביטוי בחטיפת מצוות. אדם בעל תאבון יכול להתנהל בנחת, אבל מי שעוד שנייה מת מרעב וגעגועים – חוטף!

אנחנו חוטפים עוד מצווה ועוד אחת, ומובן שהמשך היום מושפע גם הוא מהחטיפות האלה. חטיפה אינה "מחטף" אלא ביטוי לאהבה עצומה, כמו תינוק אהוב שחוטפים ומנשקים אותו לא תמיד בצורה הכי מסודרת ובלי הכנות גדולות. בעומק יותר, חטיפה היא פעולה שאינה על פי סדר והיגיון אלא קשורה למסירות נפש ש"למעלה מטעם ודעת" ותנועת נפש זו נדרשת בפתיחת עבודת ה' שבתחילת היום.

ומשמעות אחרונה לחטיפה: "חטיפה" היא לקיחת דבר בניגוד לרצונו של מישהו. היצר הרע רוצה לטרוף אותנו, ואנחנו חוטפים את עצמנו מידיו וחוזרים בתשובה. קרבות עזים מתחילים עם שחר, ואנחנו בהחלט "מחטיפים לו" ורוצים לחסל אותו לגמרי בעזרת הטלית, התפילין וקבלת עול מלכות שמיים, וכלשון רש"י: "אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטורפו". תחטפו!

בשקט ובהתמדה

בנבואת בלעם הראשונה נאמר: "מי מנה עפר יעקב". מעבר לציון ריבוי העם כעפר הארץ, מביא רש"י מחז"ל: "אין חשבון במצוות שהם מקיימים בעפר, לא תחרוש בשור ובחמור, לא תזרע כלאים, אפר פרה ועפר סוטה וכיוצא בהם". מה מיוחד בעפר בכלל, ובמצוות אלו בפרט?

עפר הוא דבר בלי טעם, דבר זה מרמז על קיום המצוות מתוך קבלת עול וביטול לה' של "נפשי כעפר לכל תהיה". קיום כזה מתבטא בעיקר במצוות המכונות "חוקים", מצוות כמו כלאיים, פרה אדומה ועפר סוטה הן דוגמאות למצוות שאין אפשרות להבינן בטעם ודעת ("אין חשבון במצוות").

רש"י מציין שני סוגי כלאיים ושתי מצוות עשה, ויש כאן דבר נפלא - בכל ארבע המצוות ישנה פעולה תמידית – "אין חשבון במצוות". חלק ממצוות פרה אדומה הוא שיהיה אפר למשמרת כל הזמן, גם כשלא משתמשים בו להזאות על טמאים. פעולת עפר הסוטה איננה רק בעת השתייה. אישה טהורה נפקדת בזכות השתייה בצאצאים יפים, כך שההשלכות של השתייה מלוות אותה כל חייה. חרישה וזריעה הן פעולות תדירות בחברה חקלאית, ולמרות שכלאיים היא מצוות "לא תעשה", בכל חרישה כדת ובכל זריעה כדין מתקיימת המצווה כפעולה של ממש.

כך שמלבד ההיסטריה החיובית שלנו שגורמת לנו לחטוף מצוות, אנחנו מחוברים למצוות גם מזווית שונה לחלוטין – בענווה, בהתבטלות ובהתמדה.