מאמרים

ימי־הביניים ונצחיות התורה

ימי־הביניים ונצחיות התורה

אחד המשפטים הנפוצים, המוטחים מדי פעם בשומרי התורה ומאמיניה, הוא: אתה רוצה להחזיר אותנו לימי הביניים? כלומר, התורה מתאימה לתקופה חשוכה במיוחד (the dark ages) בתולדות האנושות. אף שאורכם של ימי הביניים נתון בוויכוח בין ההיסטוריונים, נראה שעיקר כוונת הטוענים היא בעיקר לימי מסעי הצלב כשאירופה הנוצרית הייתה רוויה בשפיכות דמים של יהודים. בנוסף, לתקופה בה התפשטו המחלות האיומות שהחברה האירופית לא ידעה כיצד להתמודד עימן, בייחוד "המגפה השחורה" שהפילה מיליונים רבים. כמו במקרים אחרים, הטחת המשפט הזה נעשית בלא בדיקת המציאות. ראשית – המיתוג השלילי של ימי הביניים הומצא בידי אנשי הרנסנס במאה ה-15, שביקשו בכך להאדיר את הישגיהם לעומת הדורות שקדמו להם, ולא נובע ממחקר מבוסס. בנוסף – הוא אינו נוגע כלל לתרבויות שמחוץ לאירופה הנוצרית, ששגשגו בתקופה זו. יתרה מכך – המאמינים הנוצרים רואים בתקופה זו דווקא את אחת המוצלחות.
משפט אחר שמרבים להשתמש בו, והוא סותר לחלוטין - "הלוואי שהיו לנו היום רבנים כמו בתור הזהב בספרד". גם אלו "ימי הביניים", בהם חיו ויצרו רבי שמואל הנגיד, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם אבן־עזרא, רבי יהודה הלוי, הרמב"ם, הרמב"ן ועוד רבים. הם העשירו את עולם ההלכה והאמונה של היהדות, ותרמו לתרבות הכללית הספרותית (משוררי ספרד) והמדעית (ספרי הרפואה של הרמב"ם). האמת, שבאותם הימים גם בצרפת הנוצרית שבה לא זכו היהודים למעמד כה חשוב כמו בספרד המוסלמית, חיו ויצרו גדולי האומה: רש"י, רבנו תם, מאות חכמי בעלי התוספות ועוד. כך גם בגרמניה, הנוצרית אף היא, חיו גדולי האומה ופוסקי ההלכה, כמו רבי מאיר מרוטנבורג, רבי ישראל איסרליין ועוד, שהניחו את התשתית לפסיקה האשכנזית המתקיימת עד היום. כך, שגם בגלות החשוכה ביותר, דווקא היהדות העמידה מתוכה אישים בעלי עוצמה רוחנית מוסרית ותרבותית שאת מימיהם אנו שותים עד היום.
על טעות זו של השוואת ההיסטוריה שלנו למתרחש בעולם שסביבנו, כבר הצביע הרב קוק (אדר־היקר עמ' נד־נו) וכאב את תפיסת ההשפלה השקרית כלפי הדורות הקודמים, בעוד שההיסטוריה היהודית מתנהלת על פי המושג "ירידת הדורות". דווקא בימי קדם היו לנו נביאים גדולים, משוררים גדולים, מלכים גדולים, והשפעה בינלאומית מוסרית ורוחנית. ובכן, נשמח מאוד לחזור לרמה הרוחנית של ימי הביניים ולהתנהל לאור הדמויות המזהירות שהנהיגו אותנו באותם ימים, ועוד יותר מכך לדורות שהרבה לפני כן, ימי משה ויהושע, ימי דוד ושלמה, ישעיהו והושע וכל גדולי התנ"ך. למרות שהם נסעו בסוס ועגלה וקראו לאור מנורות־שמן, ואנחנו נמשיך להשתמש בחשמל ובמוצריו. קידמה טכנולוגית אינה בהכרח קידמה מחשבתית, מוסרית ורוחנית.
אלא שעיקרה של הטענה כנראה מכוון להגדרת התורה כמיושנת, שלא מתאימה לימינו. אפשר היה באותה מידה לשאול "אתה רוצה להחזיר אותנו לימי הבבלים, הפרעונים, האשורים"?
טענה כזו מתבססת על ההנחה שהתורה היא פרי התרבות של זמנה. ריה"ל כבר הפריך אותה באמרו: לֹא יָקוּם וְיִגְדַּל עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה (של ההתפתחות) אֶלָּא הַנִּמּוּסִים (החוקים) הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר הַתְחָלָתָם מִן הָאָדָם, וְכַאֲשֶׁר יִגָּמֵר וְיֵעָזֵר, יֵאָמֵר כִּי הוּא נֶעֱזַר מִן הַבּוֹרֵא וּמְלֻמָּד וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. אֲבָל הַנִּמּוּס אֲשֶׁר הַתְחָלָתוֹ מֵהַבּוֹרֵא, הוּא קָם פִּתְאֹם. נֶאֱמַר לוֹ: הֱיֵה וַיְּהִי, כִּבְרִיאַת הָעוֹלָם (כוזרי א, פא).
כלומר, התורה אינה תוצר של התפתחות תרבותית, אלא הופעה אלוקית הבאה מעולם עליון ונשגב להאיר את מציאות חיינו.
יתרה מזו. בהתגלות הראשונה למשה, מציג עצמו הבורא בשם "אהיה אשר אהיה", ונוקט לשון עתיד. התורה מורה את דרכנו, והארת העתיד היא המושכת את ההווה ומקדמת אותו אליה. הפוך לגמרי ממה שרגילים לחשוב כאילו התורה שייכת לעבר הפרימיטיבי ונדרשת כל העת "להתפתח".
טעות זו נובעת מהעובדה שהתורה ניתנה בדור מסוים ודיברה על מציאות שבאותו זמן, "דבר הכתוב בהווה", ולכן שור שנגח את הפרה הוא הדוגמה לרכושו של אדם שהזיק. חכמי תורה שבעל פה מופקדים על יישום התורה בכל דור, שמלכתחילה מיועדת להכיל את כל הדורות והזמנים, ההתקדמות הטכנולוגית והשינויים החברתיים. זו משמעותה העמוקה של נצחיות התורה, וכפי שהגדיר הרמב"ם בעיקרי האמונה המחייבים "שזו התורה לא תהא מוחלפת".
העתיד המזהיר של האנושות שאנו מופקדים על הובלתו, הוא שהאיר אלינו בעבר הרחוק, ומעביר אותנו דרך ההווה, עד שנגיע לפסגת ההתפתחות האנושית המוסרית והרוחנית, לימים בהם לא ישא גוי אל גוי חרב, ומלאה הארץ דעה את ה'.