סדרות / פסיכולוגיה יהודית

כיצד אוכל לראות טוב בחיי?

כיצד אוכל לראות טוב בחיי?

יש סיפור ידוע על הרב עדין אבן ישראל-שטיינזלץ שהגיע פעם לרבי מלובביץ' ואמר לו שהוא לוקח על עצמו יותר מדי מטלות ורוצה להוריד חלק מהן, והוא שאל את הרבי איזה מטלות הוא יכול להוריד. התשובה של הרבי הייתה שיוסיף עוד. הרבי בעצם אומר לו 'אני רוצה ללמד אותך איך להרחיב את ממד הזמן שלך, אני רוצה ללמד אותך איך לתת עוד ברכה בזמן על ידי שתוסיף עוד'. יש את הפיזיקה הרגילה, את החוקיות הקיימת בעולם, ויש חוקיות אחרת שכמה שאתה מכניס יותר נתינה בזמן שלך, כמה שאתה מוסיף יותר עשייה רוחנית בזמן שלך, הוא הולך ומתרחב, למעלה מכל עניין של טעם ודעת.

היה גם סיפור על האדמו"ר הזקן שהגיע אליו חסיד פעם בבכי גדול. הוא היה סוחר וכספי הפיקדונות שרבים הפקידו אצלו לטובת העסקים אבדו באחת העסקאות שלו, והוא בכה לאדמו"ר הזקן על הסיטואציה הזאת שמלבד ההפסד הכספי, מעורבים גם הרבה מאוד אנשים שנתנו בו אמון והפסידו את כספם. האדמו"ר הזקן השעין את ראשו על ידיו ובמשך דקות ארוכות שתק ולא ענה שום דבר. אחר כך הוא התנער, והוא אמר לו "אתה אומר מה אתה צריך, ואינך אומר מה צריכים ממך". אותו חסיד תפס את עצמו ויצא מהיחידות הזאת מלא עוז, מלא מוטיבציה לעשייה, ובאמת לאחר כמה זמן המצב שלו הוטב והסתדר לגמרי.

הפתרון נמצא מחוץ למצב

הסיפורים האלה כמו שהם מצריכים ביאור. כי אם מצטטים את האדמו"ר הזקן בלי הרקע ובלי ההעמקה שבסיפור זה יכול להיות סיפור מאוד כואב, לבוא למישהו שבא לכאוב את מצבו ולהגיד לו "אתה אומר מה אתה צריך, ואתה לא אומר מה צריכים ממך", זה יכול להוסיף כאב על כאב, זה לא מביא פתרון. אלא המפתח לשינוי שמתעורר כתוצאה מדברי הרבי מגיע לאחר שנותנים אמון ברבי. אותו חסיד שהיה מקושר לאדמו"ר הזקן בא ומספר לו את אשר על לבו, בא ומספר לו את מצוקתו ואת צרתו. האדמו"ר הזקן משעין את ראשו על ידיו בעצב ומנסה למצוא לו מענה, הוא מסתכל בעולמות העליונים והוא רואה שאין דרך לעזור לאותו יהודי. אי אפשר לפתור לו את העניין, את המצוקה, את הגזירה, שככה באה אליו, גם האדמו"ר הזקן רואה על עצמו שהוא לא יכול. לכן התשובה שהוא אומר לו "אתה אומר מה אתה צריך, ואינך אומר מה צריכים ממך", זה מענה לפתור את המציאות החסומה. הוא בעצם אומר לו 'כל עוד אתה עסוק במה אתה צריך, שם באמת אין פתרון עבורך, המצב הוא בלתי פתיר'. אבל הוא נותן לו עצה: אם אתה תיכנס למודעות של מה רוצים ממך, כל המציאות יכולה להשתנות. כי הגזירה היא כשאתה עסוק במה שאתה צריך, אבל כשאתה נפתח לממד הזה של מה רוצים ממך, מה צריכים ממך, אתה הופך להיות שליח.

לשליח יש אוצר של שפע אחר לגמרי. יש אוצר של שפע למי שעסוק בעצמו, ויש אוצר של ברכה ושפע אחר לגמרי, למי שעסוק בזולת. ובאמת אותו חסיד לוקח את העניין הזה ופורץ איתו קדימה, לוקח את העניין הזה ומניח את המצוקות האישיות, כי לפעמים אדם אומר 'אם יש לי כאלו מצוקות, אם יש לי כאלו קשיים, אין לי שום אפשרות לעשות איזושהי פעולה חיובית'. והיכולת לשים את כל העניינים הלא פתורים, הלא רצויים, בצד, ולראות מה עכשיו אני יכול לעשות למען האחרים, היא עצמה הדרך ליציאה מהמצוקות האישיות.

מסופר בהקשר דומה על רבי צבי מבאבוב, הרבי הקודם של חסידות באבוב, שלפני היותו רבי היו לו חובות גדולים מאוד שרבו על כתפיו, והנושים רדפו אותו בצורה בלתי נסבלת. באחת ההזדמנויות ראו אותו חסידים שהוא הולך לקבץ צדקה, עבור אחד מבני הקהילה שנקלע אף הוא לחובות. שאלו אותו בפליאה: "הרי אתה עצמך שרוי בכל כך הרבה בעיות, מדוע אתה מתעסק בצרות של אחרים?" אז הוא ענה להם במימרא "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", והסביר אותה כך: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מלרחם על הזולת. לפעמים אדם כל כך עסוק בבעיה שלו עד שאין לו בכלל מחשבה שהוא יכול בתוך המציאות הלא רצויה הזאת לסייע ולעזור לאחרים. אבל את זה אומר לנו הרבי, 'בואו תעשו עבודה עם הזולת ותצילו את עצמכם'.     

הרבי מזמין אותנו לעשות עבודה, כמו למשל עם העניין הזה שנקרא "לכתחילה אריבער", לכתחילה מלמעלה, שזה להאמין לגמרי ביכולות שלנו, בכוחות שלנו, הרבה מעבר למה שאנחנו חושבים שאפשרי.

כל אדם צריך מישהו שיאמין בו, אבל זה לא מספיק. זה השלב החשוב, אבל היותר חשוב, הוא להאמין במי שמאמין בי. כי רק כשאני מאמין במי שמאמין בי זה יכול לפעול. כשמישהו מאמין בי ועוד לא עשיתי עבודה של החלטה להאמין במי שמאמין בי זה יפעל, אבל באופן מוגבל. העוצמה לאין ערוך היא להאמין במי שמאמין בי.

לפגוש את עצמי חצי שעה ביום

בספר "היום יום" שערך הרבי, בתאריך כ"ב טבת, הוא כותב: "הכרזת הרבי הרש"ב באחת ההתוועדויות, כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה מדאורייתא על כל יהודי, בלי הבדל אם הוא גדול בתורה או איש פשוט, כך חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך ילדיו, ולעשות כפי כוחו ויותר מכפי כוחותיו לדאוג ולפעול על ילדיו שילכו בדרך שבה מדריכים אותם".

בהבנה הראשונית הוא אומר לנו, כל אחד יחשוב חצי שעה ביום על הילדים שלו; במציאות המודרנית אנשים כל כך טרודים, כך שיכול לעבור זמן שבן אדם לא חשב על ילדיו. אפשר להיות עם הילדים -  אבל לחשוב על הילדים זה כבר עניין אחר. לחשוב זה בעצם להגות, להתחבר. כשאדם מתעסק במחשבה ומתבונן, הוא מתחבר למשאבים הפנימיים שבו, הוא מתחבר למשאבים הנסתרים שבו, הוא מתחבר לאין סוף. אני לוקח איזה עניין ואני מתמקד בו במשך דקות ארוכות, אני מגלה מה טמון בו, ואת המחשבה אי אפשר לעשות עבורי. אנחנו יודעים שאפשר לכתוב ספרי הדרכה על חינוך, ואפשר לשמוע הרצאות ואפשר לעבור קורסים, אבל זה לא משנה כמה נלמד חומר שעובד והוגש לנו על ידי אחרים, זה לא במקום המחשבה האישית. כי מה שהמחשבה האישית עושה, מה שהיא חושפת, היא מחברת אותנו למשאבים נסתרים שאין לשער ולתאר.

אבל אפשר לראות את אותה חצי שעה כזמן לחשוב מהי הדרך שבה אני מדריך את עצמי, וכיצד אני יכול לגרום לכך שאותה דרך תתעצם ותגדל? את המתנה הזו אני רואה בהוראה הזאת של הרבי. זאת אומרת, יש פה נקודה מעבר לעניין חינוך הילדים: הדימוי שהרבי מביא בהקשר של ההתבוננות הזו הוא הנחת תפילין, שכשם שכל אחד מניח תפילין כל יום, כך עליו להקדיש חצי שעה להתבוננות הזו. הנחת תפילין זה חוב גמור על כל אחד מישראל, ושימו לב שהוא משמיע את זה ל"גדול בתורה או איש פשוט", כי גם תלמיד חכם שיש לו השגות נפלאות באחדות ה' צריך את המעשה הפיזי של הנחת טלית ותפילין, של קבלת עול מלכות שמים. אז כך הוא אומר: גם אדם שהוא משוכלל מאוד מבחינת לימודי החסידות שלו, חייב להקדיש חצי שעה למחשבה על העניין של התא המשפחתי.

ניסיתי לתרגל את זה לקראת מפגשינו במשך כמה ימים. לחשוב חצי שעה על הילדים זה לא דבר פשוט, זו עבודה ממש, להסתכל על השעון שבאמת עברה חצי שעה. אבל מתגלים דברים נפלאים. זו הזדמנות לכל אחד לשאול את עצמו האם יש לי דרך שאותה אני מדריך? האם יש לי דרך שבה אני צועד? האם יש לי מטרה ברורה לנגד עיניי? האם כל יום שעובר אני עושה פעולות שמקדמות אותי אל אותו יעד? האם יש דברים שמונעים ממני מלהשיג את היעד?

זה עניין שווה לכל נפש, גם מי שהורה וגם מי שלא: להתבונן איך אתה גורם לילד שילך בדרך שתחנך אותו? אולי אתה מגלה שאתה בעצם רק מטיף ולא מקיים את זה? אולי אתה מטיף ומקיים, אבל אתה בא אל הילד בדרישה ולא באהבה? אולי אתה בא באהבה אבל אתה לא מקרין נוכחות? החשיבה מעלה בי סדרת שאלות. היום אנחנו רואים שזה מאוד נפוץ, למרות שההורים מדריכים את ילדיהם בדרך בהירה, הם לא הולכים באותה דרך. אומר הרבי, זה לא יקרה מעצמו.

בלבי אמרתי לעצמי, כשקראתי את המילים הללו, שהרי כולנו ילדיו של הרבי, אז הרבי בוודאי הקדיש כל יום את הזמן הזה לחשוב עלינו. ואפשר לומר בהבנה שלנו, של "דעת תחתון", שאולי זו הכוונה של כל ה"מבצעים" וכל הפעולות שהרבי דרש מאיתנו, שחוץ מכך שבוודאי אלו עניינים שהרבי פועל בעולם, הרי שהרבי פשוט דורש מאיתנו כי הוא מאמין בנו וכך הוא פועל לגלות את הכוחות שלנו, כמו אבא שחושב מה עוד אפשר לפעול בילד שיגלה את כוחותיו, מה עוד ניתן לעשות כדי שיוציא את כוחותיו מהכח אל הפועל ומה עוד יכול להיטיב איתו.

אנחנו לומדים כאן משהו חשוב: זה שמחנכים את הילדים בדרך מסוימת, זה עדיין לא אומר שהם ילכו בה. יש כל כך הרבה סיבות שזה לא יצליח, יש כל כך הרבה סיבות שזה לא יעלה יפה. הרבי אומר לך 'בוא תתבונן חצי שעה ביום בחינוך שלך, מה יש בו ומה חסר בו, מה עליך לשפר וכיצד עליך להשתנות ולשנות'.

להאמין במי שמאמין בנו

דיברנו בפתיחת השיעור על כך ששינוי אמיתי מתרחש בעיקר כשאני מאמין במי שמאמין בי, כמו אותם חסידים שהאמינו ברבי ובאדמו"ר הזקן וחייהם השתנו לאור יישום הוראותיהם. להאמין במי שמאמין בי זה לנסות וליישם את ההוראות של הרבי, ובהוראה הזו של הרבי שמובאת בספר "היום יום" הוא כותב "ולעשות כפי כוחו, ויותר מכפי כוחותיו בשביל...''.

אנחנו יודעים מה זה לעשות כפי כוחו, אבל מה זה לעשות יותר מכפי כוחו? לפני שאני חושב על משהו לעומק, אז יש לי דעה, מה בכוחותיי ומה לא בכוחותיי. אבל כשאני מעמיק באיזה עניין – כמו למשל בחינוך הילדים – מתחיל שלב של התחברות למאגרים האין סופיים שבנו, להתחבר לאיכויות, להתחבר ליצירתיות שלנו. להתחבר לאותם מאגרי אין סוף שבן אדם מתחיל להיות בקשר איתם כשהוא בהתבוננות באותו עניין. פתאום מגלים שהרבה דברים שחשבנו קודם לכן שאינם לפי כוחותינו, מגלים שהם בכוחותינו ואף יותר מכך. אז "לעשות כפי כוחו ויותר מכפי כוחו" זה מצב שבו אני מגלה מה באפשרותי, למה אני מתחבר בתודעה שהיא למעלה מהמצב הטבעי שלי.

זו הדרך שבה הרבי רוצה להביא אותנו אל תודעת החירות ואל יציאת מצרים היום יומית. יש פה מהלך מובנה של להביא את התודעה שלנו למשהו שלא ראינו קודם. כי המושגים שלנו על יציאה מהמצר הם מאוד מוגבלים. הרבי לוקח אותנו אל הכנות שבשחרור. לכן רואים את הנקודה שפתחנו איתה שהרבי תבע מאיתנו לעשות פעולות שנראות לנו למעלה מכוחנו. הרבי לימד אותנו שרק ככה נצא לחירות. ואם הרבי תובע פעולות ממישהו, הן חושפות אותו, מוציאות מהכוח אל הפועל את היכולות האמיתיות שלו, את העוצמות הכבירות הטמונות בו, רק אז הוא משתחרר.

כביכול אם היינו בדימוי של הסיפור עם הרב שטיינזלץ, שרצה להוריד ממטלותיו בגלל חוסר זמן והרבי נתן לו עצה דווקא להוסיף על עצמו מטלות - אם הרבי היה עושה לו הנחה, הרבי היה מונע ממנו כביכול הוצאה לפועל של אותן עוצמות שקיימות בו. החשיפה וההוצאה של אותם כוחות מן הכוח אל הפועל זו חוויית חירות, זו חוויית שחרור.