אישית / צבי יחזקאלי

מה הבעיה?

"תבין" הוא מסביר, "כל ויכוח עם אשתי נגמר בהסכמה שהכיבוש אשם ואתם הרעה החולה של העולם. כל מאמן כדורגל שרואה הישגים נמוכים אצל חניכיו, מפטיר לעברם שהם בסדר והכיבוש הרס להם את קריירת הכדורגלן העולמי. ככה לא נתקדם לשום מקום.

באופן עקרוני התורה מדברת אלינו תמיד, במקום שאנחנו נמצאים בו. בכל פרשה אפשר לחפש "איפה אני", על מי מדברים פה? כל שמספרים לנו הוא בעצם דבר שמתרחש בתוכנו. אני חושב שבפרשות האחרונות זה מאוד ברור. המרגלים וקורח כמו בלק ובלעם הם בחינות וצדדים שבתוך הנפש שלנו. הדמויות הללו לא צצות סתם כדי להראות לנו שאפשר לטעות גם כשאתה גדול בתורה. המשותף לכל אלו הוא שכולם היו במעמד רוחני וחיבור מאוד גבוה לשמיים. המרגלים וקורח היו קודקודים מתוך ישראל ובלעם היה בדרגת חיבור ברמות של מעל האדם הממוצע, יותר לכיוון משה רבנו, רק כמובן לא בקדושה. הם לא רעים מנוולים מוחלטים. הם כאלו שמעלים טיעונים כביכול סבירים, אבל במבחן האמת הם נופלים. ככה זה גם בתוכנו - אין בנו כוח רע לשמו. אלא רע שבא לשבש את הטוב. זו כבר בשורה טובה כי אנחנו מתחילים בטוב. ועכשיו ננסה להבין איפה הרע נותן את הספין שלו, מתי הוא נכנס לכמה רגעים ומשנה את התמונה, ומתי אפשר לזהות שזה קורה בתוכנו ולעבור את זה.

אי אפשר להתחמק מזה. יש טומאה ורוע והם מעורבים בתוך המציאות שלנו. אני יכול להם ואני יכול לגדול כתוצאה מההיצמדות לתורה ולמצוות כשאני עובר את אותו ניסיון. זה העניין, הרע בא לגדל אותי. אני לא מכחיש אותו. הקולות של המרגלים, קורח ובלעם הם קולות שעולים בתוכי. אם אומר שלא, אשקר. יש לי פעמים שאני יכול להאמין למסר החבוי במהדורות החדשות. יש המון רע סביב, הוא מאיים עלינו. וזה נורא. אוי כמה רע. שמעתי כאלה קולות בתוכי בשקט בשקט. קורח, המרגלים והשבוע בלעם מיודענו סוגר את שלוש הפרשות שהן סדנא לפנימיות, ובא ומעלה עניין מוכר. ה' אומר לך משהו ורומז לך יותר מפעם אחת ואתה מתעקש עד שבלית ברירה משנים את התסריט בשמיים למהפך: קללות שהופכות לברכות. כשלא מקשיבים, הריבית מצטברת וכך גם היצירתיות של החשבון בשמיים ואז יש את "הבעיות הלא צפויות" שבאות בכל מיני דרכים כואבות לפתע אל תוך חיינו. כמה ההקשבה הופכת ליקרה וכמה היא יכולה למנוע עניינים ודינים בהמשך הדרך, אוי אוי. נסו לבדוק איפה בלעם הופיע אצלכם בקורות החיים.

העניין השני של בלעם, והוא היותר משמעותי ועמוק, קשור למה שקורה עם עם ישראל היום מול העולם ומה שקורה לנו עם הסביבה הקרובה. ממש בדיוק מפליא וזועק לטיפול.

הפרשה מתחילה כאשר בלק מסמן את "הבעיה". יש בעיה ולכן צריך לתת לה פתרון. לכאורה תהליך שקורה כל יום אצל כל עם ואדם. מה הבעיה? נפתור אותה. נלך לרופא. למומחה. לבעל מקצוע. נתפלל וכו'...

אבל רגע, מי אמר שזו הבעיה. אולי הגדרת הבעיה היא הבעיה.

בלק מתבונן על עם ישראל, וחושש. הוא מסביר את זה כעניין דמוגרפי ומנסה להקדים תרופה למכה. באמת עם ישראל הוא לא הבעיה של בלעם ושל בלק. זה לא קצב הילודה ולא הנצחונות בדרך לארץ ישראל. הבעיה שלהם היא קנאה.

יש רגש פנימי שנמצא בתוכנו, אך בגלל חוסר טיפול וחוסר בירור פנימי יוצא תמיד שמישהו אשם ואם נצליח למגר אותו הכל יהיה בסדר. זה כמובן שקר. שקר פנימי שהולך איתנו.

הנה העולם שוב אומר לנו שישראל והיהודים הם הבעיה. בדיוק כמו לפני שבעים שנה. האם העולם יהיה יפה יותר עם שלווה הוליוודית, אם היהודים יעלמו? לא. יהיה כאן יותר גרוע מאי פעם. היהודים הם סיבת השפע בעולם אבל הרגש הפנימי הלא מבורר של העולם מביא למסקנות הפוכות. חבר פלסטיני תמיד אומר לי שהוא מעדיף לקבל מדינה עוד חמישים שנה, לא עכשיו. שאלתי אותו למה, והוא אמר שחמישים שנה הם למדו לא לקחת אחריות ולהאשים את ישראל ואת ה"כיבוש" בכל דבר. "תבין" הוא מסביר, "כל ויכוח עם אשתי נגמר בהסכמה שהכיבוש אשם ואתם הרעה החולה של העולם. כל מאמן כדורגל שרואה הישגים נמוכים אצל חניכיו, מפטיר לעברם שהם בסדר והכיבוש הרס להם את קריירת הכדורגלן העולמי. ככה לא נתקדם לשום מקום. ככה לא לוקחים אחריות". אתם קולטים?! פלסטיני אומר את זה.

ישראל אשמה בכל דבר. כך העולם רוצה להאמין כדי לא להתמודד עם ההצלחה שלנו. עם הקשר שלנו עם בורא עולם. למה להתמודד? למה לקחת אחריות? בוא נסמן בעיה ונתחמק היטב מכל דרישה. מצדו השני של העולם, באירופה בעיקר, יש מהלך הפוך ומשלים. העולם הנאור כביכול, אומר לכל העולם המזרחי והנחשל, אנחנו אשמים. אתם מסכנים ודפוקים בגללנו. אתם מתפוצצים באירופה כי לא טיפחנו אתכם.

כמה פעמים שמעתם שבמקביל לטענה פלסטינית שישראל אשמה בכל דבר שלא תרצו, מגיע מישהו מהצד הישראלי ואומר: נכון, אנחנו אשמים. ואז הפלסטיני אומר: הנה הם מודים. אני לא הוזה. שוב רגש פנימי של שנאה עצמית או חוסר אהבה פנימית, או חוסר שמחה של אמונה מביא למסקנה חיצונית כזו שמשלימה את הסיפור של העולם שאנחנו הבעיה.

לפני כמה ימים בבוקר מוקדם בדרך לשחרית נתקלתי בנעל שניצבה בדרכי באמצע הסלון. רגש של כעס ראשוני עלה בי. מי זורק נעל באמצע הסלון, ועוד את הנעל שלי? זו בטח אשתי שלא שומרת על הסדר. הנה גם התפילין שלי לא באותו מקום. שוב היא. ועוד ועוד עשרות אירועים שמסתיימים במסקנה. אני אחלה, אשתי אשמה. אני בסדר והכל בגללה.

אני יודע שזה לא אמת. אז למה אני מאשים? כי זה טבעי לי. לדחות התמודדות ולסמן בעיה חיצונית. בדיוק מה שהגויים עושים לנו אנחנו עושים לסביבתנו. ילד ששומע את אבא מאשים יכול להסכים ולומר אני אשם, ואז הבעיה נקברת ולך תטפל בזה. אשתי היא לא הבעיה שלי אלא המתנה שלי. זה הרי ברור.

אז ברגע שמזיזים את הבעיה או יותר נכון מגדירים נכון את הבעיה, אז יש מבט פנימי אחר לגמרי. האשמות לאורך זמן הופכות לדפוס, ואז לעיצוב של התמסכנות כרונית שעושה נחת רוח ליצר הרע. חבל. ברגע שהבעיה הכוזבת זזה הצידה פתאום קולטים מה באמת הפריע כאן וההתמודדות כבר בעיצומה.