סיפור לשבת

סיפור לשבת פרשת בלק

הן עם לבדד ישכון  כג, ט

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – כל עוד העם היהודי שומר על ייחודו ובידולו בין האומות, "לבדד", אזי "ישכון". יש לו קיום. לעומת זה כאשר הוא מתערב בין האומות, "ובגויים" – "לא יתחשב", אין לו כל חשיבות בעיניהם. (דברי אליעזר)

 

הייתה זו שבת ראשונה לאחר השחרור. האווירה ששררה במחנה – ששוחרר ונשלט עתה בידי צבאות הברית – הייתה מיוחדת במינה. שלושה-עשר הצריפים שבהם שכנו כאלף הצעירות היהודיות, אכלסו אוסף רב-גוני של ילידות ערים ועיירות שונות ברחבי גרמניה, רוסיה, אוקראינה וארצות נוספות.

מצבן הנפשי של הצעירות לא היה זהה. היו מהן שעל-אף כל מה שעבר עליהן בשנות האימה, הצליחו לשמור על יציבוּת נפשית בצורה מעוררת השתאות. ומנגד, היו כאלה שכתוצאה מכל מה שעברו וחוו, נתערערו נפשית.

הצד המשותף לכולן היה מצב גופני ירוד ביותר. כל צלחת מרק, מנת תפוחי-אדמה וכדומה, עוררו שמחה והתלהבות גדולות אף-על-פי שכעת כבר לא חסר מאלה.

הרגשות היו מעורבים. מצד אחד, הלב מלא שמחה והודיה לה' על ההישרדות האישית, לצד תקווה לעתיד טוב יותר. מצד שני, השמחה והתקווה נמהלו באוקיינוס של כאב וצער על אובדן ההורים, האחים, בני המשפחה המורחבת, הידידים והמכרים.

אך משהגיעה שבת נשתררה במחנה אווירה שונה לחלוטין. היא הביאה עמה בכנפיה רוגע ושלווה שהגביהו את הכול טפח מעל המציאות המכאיבה שהושארה מאחור.

הצד השמח והחיובי של המצב החדש החל אט-אט לקנות שביתה במוחן של הניצולות. ולפתע, קול הועבר במחנה – מחר יתכנסו כולן ליד אחד הצריפים כדי לברך ברכת 'הגומל' ברוֹב עַם.

מחלונות כל הצריפים הציצו שלהבותיהם של נרות השבת. שלוות היום השביעי עם שמחת ההצלה נתערבבו יחדיו ועטפו את הנפשות הדוויות במעטה של התרוממות רוח.

*

פתאום נשמע טרטור מנוע מכיוון שער המחנה. פסיה, חברת מזכירוּת המחנה הביעה את פליאתה על כך. לא ייתכן כי זהו המנהל האמריקני, קבעה בפסקנות. הן זה הבטיח לה כי לא יטרידן במהלך השבת וכי כל עניין זוטר כחשוב, יידחה ליום ראשון!

המכונית שבאה בשערי המחנה עצרה בסמוך למזכירוּת ומתוכה הגיח גבר בשנות העמידה, עטור מדים מצוחצחים שהיו בלתי מוכרים לפסיה. זה היה קצין רוסי. לאחר שהציג את המסמכים הרשמיים שהעידו על היותו קצין קֶשר מטעם 'הצבא האדום', הבהיר את מבוקשו. הוא דרש להיפגש תכף ומיד עם שלושים ושש הבנות ששהו במחנה ושנשאו אזרחות רוסית. הוא אף עמד על כך כי איש מלבדן לא יהיה נוכח בפגישה. "גם לא את", סינן בעצבנות לעבר פסיה.

אבל הבנות שכבר הורגלו לחשוש מפני כל לובש מדים, עמדו בתוקף על כך שגם פסיה תהיה נוכחת במפגש עם הקצין. הקצין חרק שיניים אך לא הייתה לו דרך של ממש למנוע את כניסתה של פסיה לחדר. לאמִתו של דבר, קשה היה להבין את סיבת התנגדותו המוזרה לנכחותה של פסיה.

הקצין פתח בנאום נמלץ על "ערכי השחרור והחופש" ועל "הצבא האדום המשחרר ומשיב את בניו ובנותיו 'הביתה'". הוא בישר לבנות על שובן בקרוב למולדתן וביקש להדביק גם אותן בהתלהבותו המופלאה. את נאומו הנלהב סיים בקריאת "הידד לסטאלין!".

דברי הקצין נענו בהד צונן ואדיש למדי מצד הבנות היהודיות. עיניו הפיקו אכזבה ואולי אפילו כעס. הוא השתדל – ללא הצלחה יתרה – להסוות זאת בחיוך מאולץ.

בתגובה פצחו הבנות האומללות בסדרה של דרישות והצהרות שונות ומשונות: "בלי נעליים לא ניסע מכאן!", הצהירה אחת. "אם האמריקנים יגדילו את מנת האוכל, כדאי להישאר כאן!", הכריזה אחרת, וכך הלאה. הקצין הבטיח להן הרים וגבעות ומשגם זה לא עזר, איים עליהן כי אם לא ישתפו פעולה יילקחו בעל-כורחן.

פסיה ליוותה אותו, מטעמי נימוס, שעה ששב למכוניתו. בטרם נכנס למכונית הסב את פניו אליה, נתן בה עיניים עוינות וזרק: "אני שונא אותך"...

פסיה לא איבדה את עשתונותיה. בצעד שכלל לא ציפה לו פנתה אל הקצין וביקשה ממנו לסור עמה לחדר המזכירות באומרה לו כי דבר-מה חשוב לה אליו. הקצין המופתע היסס לרגע, אך לבסוף נענעה לבקשתה – ספק ממבוכה ספק מתוך סקרנות.

*

על השולחן בחדר המזכירות ריצדו שתי שלהבות אש קטנות של נרות שבת. פסיה החוותה באצבעה עליהן ופנתה אל הקצין בקול נרגש: "רואה אתה? אלו הם נרות שבת. עוד מעט יכבו, אך בינתיים עודם בוערים. רוצה אני לומר לך בנוכחותם כי יהודי אתה"...

פניו של הקצין החווירו והסמיקו חליפות. עיניו ריצדו בחוסר מנוחה על פני כל החדר, אחר כך על הנרות ועל פסיה.

פסיה המשיכה ללא רחם: "יהודי אתה. כל הסימנים מעידים על כך. התחושה הזו נתעוררה אצלי בראותי אותך נכנס בשערי המחנה. הבחנתי יפה כיצד לשמע קריאות ה'שבת שלום' באוויר, האטת את צעדיך. וכשדיברת על ה'חופש' עשית זאת בהתלהבות המאפיינת יהודי שמעולם לא ידע חופש אמיתי מהו. ועתה, כשאמרת לי כי שונא אתה אותי, מבלי שאי-פעם ראית את פניי, לא נותר בליבי כל ספק כי אכן יהודי אתה. אין זאת אלא שראית בי, בת ישראל, את מצפונך הפנימי הזועק. בעצם נתכוונת לומר כי שונא אתה את עמך, את כור מחצבתך, את עצמך; אני רק הסמל!"...

הוא עמד נטוע למקומו, תווי פניו קפואים כפלדה צוננת. חלף רגע ועוד רגע ולפתע זעו שרירי פניו ועיניו נתלחלחו. הוא הליט את פניו בשתי ידיו. כשהרים את עיניו שוב, הן היו אחרות לחלוטין. כבויות, כנועות, נרדפות.

כעבור רגע נוסף של דממה, בלע הקצין הרוסי את רוקו ופתח בווידוי אישי גלוי.

"כן", אמר, "יהודי הנני. אמי הזקנה מתפללת עד היום שבנה ישוב לדרך אבותיו ויחיה כיהודי נאמן. אבל אני הקרבתי את מיטב חיי למען רוסיה הגדולה והאדירה. עד המלחמה הייתי אדם מאושר. אך כשפרצו הגרמנים לאוקראינה, הסגיר חברי הטוב ביותר את אשתי ואת בני למרצחים. כולם נשרפו. גם לעברי קראו חבריי 'יודֶה! יודֶה!'. חשבתי שהפיתרון הוא להעמיק את הקבר שכריתי בתוך נפשי – ליהדותי"...

הוא נשא מבט עמוק וממושך אל השלהבות הקטנות, אחר כך לחש בקול חנוק שכמעט לא נשמע – "שבת שלום". ויצא.