נשים / הדסה סאסי

עַד אֶמְצָא מָקוֹֹם

עַד אֶמְצָא מָקוֹֹם

באחד הימים החמים של הקיץ שעבר, ממש בכניסה לבית שלי פגשתי בשליח חב״ד מבוגר שאחז בבקבוק מים גדול. ״את יודעת״, הוא פתח ואמר בחיוך ששמור לסבים: ״את יודעת, שהרבי היה מקפיד מאוד שהתלמידים שלו ישתו מים? זה ממש היה עניין אצלו. חשוב לשמור על הנפש, אבל גם על הגוף צריך לשמור. אז אל תשכחי לשתות מים, כן?״ הוא אמר ונפנה לאחור. יש אנשים שאומרים שבתקופה לא פשוטה שעברה עליהם היה להם גילוי אליהו שהגיע אליהם עם בשורה חשובה. לפעמים אני חושבת שאולי בעיצומו של אותו קיץ מהביל, כשטמפרטורת הגוף שלי שלחה סימנים של עומס יתר ״בזבזתי״ גילוי של אליהו הנביא שהיה חייב להגיע באופן אישי עד לפתח ביתי, בכדי לבקש ממני בדחילו ורחימו, שבין כל הריצות, אזכור לעצור מדי פעם בכדי לשמור על עצמי.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשבכל פעם שישבתי עם חברה, שמעתי את אותו הניגון: היא מנסה לעשות הכל - לעבוד ולתת את המקסימום במשרד, אבל גם להצטיין בלימודים. לפנות מקום לצאת לפגישות כי זה חשוב, אבל גם לקפוץ לשיעור תורה שאי אפשר לפספס וגם למצוא זמן לחברות, למשפחה ולהורים. גם וגם וגם וגם, אבל לאכול - אין זמן. גם לא לישון כמו שצריך, או לפחות לעצור לנוח. בגדים קונים כשצריך, אוכל קונים הביתה רק כשבמקרר נותרו רק חצי לימון וקרטון חלב ואין ברירה. היא על המסלול המהיר למקום שבו כלום כבר לא עובד כמו שצריך - לא הרגש, לא המוח, לא ההיגיון. כל כך הרבה נשים עייפות מסתובבות סביבנו בעולם הזה, פעמים אלו חברות סביבי, פעמים זו אני.
בורחת ואין רודף
ראיתי את החברה ההיא, כל כך מתוסכלת, מלאת כאב וצער, צמאה לעצה. ״תגידי״, שאלתי, ״כשבפלאפון שלך נותרו רק עשרה אחוזי סוללה, את עושה שיחות סתמיות, או עונה למשהו לא דחוף?״ ״אין סיכוי, במצב כזה שומרים את הפלאפון לרגעים חשובים באמת״ היא ענתה. ״אז למה, אהובה, למה, כשאת עצמך מדשדשת בכוחות האנרגיה האחרונים שלך שכל כך חשוב שתשמרי אותם עבורך, כל בקשה שאת מקבלת מהסובבים אותך - את מספקת, ולכל וואטסאפ והודעה שתקבלי - את מיד עונה?״.
לא הפכתי לפסיכולוגית לעת מצוא, וגם לא לעובדת סוציאלית, מרגיש לי שאנחנו בטוחות שלדאוג לעצמנו זה בגדר מותרות, אבל למעשה זו קריאה שמשמיעה לנו התורה עצמה: ״הבריאות צריכה להיות נחמדה ואהובה... גוף בריא אנחנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש״. ככה כותב הרב קוק במתיקות ומבקש שנפסיק להרגיז את הגוף, שנדע שלפעמים צריך לעשות גם ״תשובה גשמית״, כמו שהוא קורא לה במתיקות, כי ״בגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה״. לפעמים, כדי להטען באנרגיות ולעצור את מעגל העייפות של הגוף אבל גם של הנפש, אני קצת פחות נגישה. מבטלת פגישות, סוגרת את הסלולרי ואת הרשתות החברתיות. אנחנו כל כך בטוחות שצריך לתת הכל, לכולם, אבל שוכחות כל כך מהר שאם ניתן הכל, לכולם, כל הזמן, לא ישאר מקום גם לנו.
צאי לטיול באור שקיעה
באחד השירים שלו אביתר בנאי כותב ברגישות אינסופית איך ״אסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה״, כששמעתי אותו השבוע חשבתי איך כשהעומס מצטבר ואני מרוקנת אנרגיות, הכל מרגיש פתאום בלתי ניתן להכלה, והמערכת מאותתת שהיא עומדת להכבות - העולם נראה רע, רע, רע, והקירות סוגרים סוגרים סוגרים, ואני רק רוצה לברוח, למרות שבכלל אין רודף. איך נהיינו נשים עייפות, עייפות, שלא נותנות לעצמן רגע, לא מניחות לעצמן ולו כמה שניות של הטענה: לנשום אוויר, לצאת לים. לאכול משהו מתוק בלי לחשוב על ההשלכות. לעצור ולעלעל בספר בלי רגשות אשם. להניח קצת את הראש ולתת לעפעפייך תנומה.
ההלכה אומרת שאחרי שאשה טובלת במקווה, מכריזים שהיא ״כשרה״, לא ״טהורה״, אלא דווקא ״כשרה״ ונדמה לי שזה בגלל שאנחנו כל כך רוצות אישור. אישור שאני כשרה. שמעשיי כשרים. שההחלטות שלי כשרות. אבל לא תמיד צריך לחכות לאישורים מבחוץ, כי להפסיק להיות קפדנית כל כך עם ההתנהלות שלי מול עצמי, הוא דבר שתלוי אך רק בי. רבי נחמן מברסלב אומר בגאונות שאדם יודע להשיא עצות לכולם, מלבד לעצמו, אז כשמרגיש לי עייף, עצוב וכבד, ואני מרגישה שזה פינוק לעצור לרגע, אני קוראת לעצמי לעשות בדיוק את מה שהייתי מייעצת לחברה אחרת: ״הדסי, קחי פסק זמן, ואל תדאגי. עד מחר, עוד מעט, וכל הלֵאוּת הזו איננה״.