שאלת השבוע / שאלת השבוע אני עובד במשרה מלאה אבל הדגם שיושב לי בראש לתורה ולימוד הוא שנותיי בישיבה, לפתע מתברר שמלבד נוסטלגיה אין בו שום דבר רלוונטי לחיי. איך מגשרים על הפער הזה?

שאלה: אני עובד במשרה מלאה אבל הדגם שיושב לי בראש לתורה ולימוד הוא שנותיי בישיבה, לפתע מתברר שמלבד נוסטלגיה אין בו שום דבר רלוונטי לחיי. איך מגשרים על הפער הזה?


שאלה:
אני עובד במשרה מלאה אבל הדגם שיושב לי בראש לתורה ולימוד הוא שנותיי בישיבה, לפתע מתברר שמלבד נוסטלגיה אין בו שום דבר רלוונטי לחיי. איך מגשרים על הפער הזה?


הכנעה הבדלה המתקה

הרב איל ורד

מכון מאיר

הבעל שם טוב בספרו 'כתר שם טוב' מלמד אותנו את סוד הכנעה הבדלה המתקה, ונדמה שגם בסוגיה הזו של לימוד תורה אחרי שנות הישיבה, טוב יהיה לצעוד במסלול הזה.

הכנעה: הכנעה בהחלט ראויה כאן. התחושה שאנו רחוקים מאת ה', ושוב אין זמננו בידינו ללמוד תורה בהעמקה ועיון כפי שיכולנו בשנות הישיבה, מולידה בנפש תחושה טובה של הכנעה, של צער על הריחוק, של געגוע וכיסופים. מי יתנני כירחי קדם מול הסטנדר ללא הפרעה. זהו כאב חיובי וטוב, ולכן לא כדאי לטשטש אותו, כי הוא יכול להיות כאב שיצמיח  את הקומה הבאה -

הבדלה: זהו החלק של העבודה - אכן, אני במצב שונה, ויש פה צורך להבדיל ולהתאים את לימוד התורה שלי למצבי הנוכחי.

התרפקות על העבר בלבד - לא תוליך לשום מקום. 'בעל בית' צריך לדעת שהוא בעל בית ולאחוז בתורה כפי יכולתו. האויב של הטוב הוא הטוב מאוד... והעבודה היא לא לנסות להמשיך את המצב הקודם, שכרגע לא משרת אותי, אלא מכשיל אותי, ובמקום זאת לייצר מצב חדש שייתן מענה טוב למציאות הנוכחית. בכאב מניע לפעולה. לאחוז במה שאפשר, ובעיקר בקביעות. לימוד תורה של בעלי בתים. דף יומי. שיעורי הלכה מוגדרים. וכן על זה הדרך.

העבודה הזו יש בה כדי להביא ל...

המתקה: "אף חכמתי עמדה לי" - חכמה שלמדתי באף, במאמץ וטורח - היא שעמדה לי. יש בו בלימוד הזה של בעלי הבתים משהו מתוק. המאמץ, הטרחה, וגם הבשלות הנפשית של מי שכבר נפגש עם העולם, והוא שב וחוזר לבית המדרש, חוטף, טועם, נבלע בים התורה ושוב יוצא, נע בין ערמומיות העולם לתמימות התורה. יש במצב כזה מתיקות מיוחדת, מצד הקשר לתורה, אהבתה והחיבור אליה. זהו קשר בוגר ושלם יותר, איתן, שלא תלוי רק בסביבה התומכת, אלא הוא נובע מהעצמיות, מחיבור ללא תנאי. וזוהי מעלתם של בעלי עסקים, באהבת התורה הגדולה, הדוחקת את הבשר, ויוצרת, אף על פי כן - לימוד תורה משמעותי.

 

קבע עיתים!


הרב יוסף צבי רימון

רב המרכז האקדמי לב

בעלי התוספות (ברכות יא) שואלים: אדם מברך ברכות התורה בבוקר ואחר כך הולך לעבודה. כשחוזר, הוא ממשיך ללמוד מבלי לברך שוב ברכות התורה. מדוע העבודה אינה הפסק לברכות התורה? מדוע איננו צריך לברך מחדש?

תוספות עונים "שאני (=שונה) תורה, שאדם לא מייאש דעתו ממנה". כלומר, האדם איננו מתייאש מן התורה ולכן אין היא הפסק. נראה, שניתן להבין בשתי צורות את תשובת התוספות:

כיוון שאדם חושב על התורה, הרי שלמרות שהוא עסוק בדברים אחרים, הוא לא התנתק לגמרי מהתורה ולכן אין זה הפסק. אמנם, האם אדם באמת כל הזמן בעבודתו חושב על התורה?

ייתכן, שאדם שהתורה אצלו מרכזית כל כך, אדם שכל יומו נובע מתורה לא צריך לברך שוב, כיוון שאצלו גם העבודה היא חלק מן התורה! גם העבודה יונקת מן התורה, מחוברת לתורה. גם בה יש צד של תורה כשהיא נעשית באופן זה!

פעמים רבות, בוגרי ישיבה אינם לומדים תורה לאחר שהם עוזבים את הישיבה, בגלל שאינם יכולים ללמוד תורה באותה רמה שבה למדו בישיבה; אינם יכולים ללמוד בעיון ובעומק. דבר זה מוביל לכך שאינם לומדים כלל!

מצד אחד, טוב שלאדם יהיה לימוד מסוים בשבוע, שבו הוא יטעם את טעם העיון שבו השקיע כל כך הרבה בישיבה. דבר זה ניתן לעשות או בלימוד אישי או בשיעור. אולם, צריך לדעת שעיקר העיקרים הוא שהתורה תהיה מרכזית בעולמנו. גם אם שיעור הזמן שבו נלמד לא יהיה גדול, הרי שיהיה זה זמן חשוב, זמן משמעותי. זמן שאליו נצפה ונחכה.

בשנים האחרונות אני חש שלימוד דף יומי הוא אחד הדברים המומלצים ביותר. באופן זה, יש מחויבות, יש התקדמות. באופן זה ניתן לדבר עם אנשים נוספים בסוגיות שבהן הדף עוסק. באופן זה ניתן ללמוד בדרך כלל בצורה בקיאותית, אולם, כאשר ישנו נושא שמעורר בנו עניין מיוחד, ניתן למצוא זמן מדי פעם, ולנסות ללמוד אותו בצורה עיונית יותר.

חשוב למצוא זמן קבוע ללימוד תורה בכל יום. המשנה באבות אומרת "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה". שמעתי ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שבימינו, אם התורה תילמד רק בשעות הפנאי, הרי שהיא לא תילמד כלל. בימינו 'אל תאמר לכשאפנה אשנה, כי בוודאי שלא תיפנה!'.

אך עוד הוסיף הרב: גם אם אדם ימצא זמן בשעות הפנאי, כיצד נראית תורה הנלמדת רק בשעות הפנאי? תורה הנלמדת רק כאשר אין שום דבר אחר לעשות... תורה צריכה להיות מרכזית בחיינו, מרכזית בעולמנו, ולא תורה של שעות פנאי.

לא תמיד יש זמן ללמוד כמו בישיבה, אולם, צריך לקבוע זמנים קבועים ללימוד תורה, אף אם אינם ארוכים; כדאי לטעום מדי פעם טעם עיוני־ישיבתי, אולם, בשגרה כדאי שיהיה לימוד בקיאותי יותר (ומומלץ דף יומי) שיהיה קבוע ושילווה את עולמנו; ועיקר העיקרים, שהלימוד, קצר או ארוך, יהיה תמיד המרכזי ביומנו, לימוד שנותן אור מיוחד על כל מעשינו!


ועלתה בידם

הרב אורי גמסון

מרצה לחסידות

רבי יששכר דוב מבעלזא הזדמן לוינה ופגש ביהודי שגוייס בגיל צעיר לצבא האוסטרי, כך שלא הייתה לו האפשרות לשמור על יהדותו כדבעי, ובוודאי שלא ללמוד תורה. במשך השנים אותו יהודי טיפס במעלות הקצונה עד שיכול היה לבחור לעצמו יום מנוחה, ובחר ביום השבת. מכיוון שכך, הוא היה לומד בכל דקה פנויה ביום השבת, בכדי להשלים את כל שנות החסר. הרבי מבעלזא התרגש כל כך מלימוד התורה של אותו היהודי, ואמר שלימוד תורה זה עושה רעש גדול בעולמות העליונים.

אנחנו שבויים בתוך הנחות יסוד מוקדמות שקובעות כי לומד תורה שקרוב לקדוש ברוך הוא הוא רק מי שלומד שלושה סדרי עיון ביום, ואילו מי שמקדיש חצי שעה ביום ללימוד יומי, וגם זה בקושי גדול, הוא לא למדן ואינו קרוב לקדוש ברוך הוא, אך האמת היא שהקרבה לאלוקים איננה בהתאם לתחושה האישית שלי, אלא בהתאם למידת ההקרבה שלי עבור הקשר הזה.

אחד הפיוטים המרגשים שאנו אומרים ביום כיפור משווה בין בני האדם ובין המלאכים:

"אשר אומץ תהלתך: בטפסרי טהר, בידודון ידודון, בכרובי כבוד, בלגיוני להב - וקדושתך בפיהם" – הפיוט מתאר את אותם מלאכים טהורים וזכים שעל ידם מתגלה התהילה האלוקית, אך ממשיך ואומר:

"ואביתה תהילה: ממעוטי ימים, נשויי טובה, שבעי רוגז, עגומי נפש והיא כבודך" – דווקא מבני האדם, אלו שמלכלכים ועושים צרות, דווקא מהם מבקש אלוקים את השבח שלו!

ונקודה נוספת: כולנו מכירים את המחלוקת המפורסמת בגמרא בברכות בין רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי ביישוב הסתירה שבין החובה ללמוד יום ולילה והחובה לאסוף את הדגן, ומסקנת הגמרא היא, שהרבה ניסו כרבי ישמעאל, "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" – להכניס את התורה לתוך חיי החולין שלי, ועלתה בידם.

במשמעות הפנימית של הדברים, אומר לנו רבי ישמעאל: הטעות שלך היא, שאתה חושב שהיציאה לשדה פירושה התנתקות מהתורה, מהקדושה, מאלוקים, אבל כאן אתה טועה – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", אם אלוקים שלח אותך לשדה, פירושו של דבר שהוא רוצה שתגלה לכולם, כיצד הוא נמצא באותה מידה גם שם בשדה, כפי שהוא נמצא בבית המדרש.

אתה נמצא בשליחות שם בשדה, או במשרד הממוזג, תכניס פנימה את הקדוש ברוך הוא, תראה לכולם איך אפשר להיות במשרד ולהרגיש בבית המדרש.