התוועדות / הרב חיים שלום דייטש

שני הפרופסורים

כשנשיא ארה"ב ביקש שידליקו חנוכייה מלאה בלילה הרביעי של חנוכה > ראש הכולל לא הסכים בשום אופן לעבור דירה, אבל יום אחרי שזה קרה הוא הפתיע את כולם > מה גרם לר' שלמה חיים להשתיק את תפילתו, ומי הצליח להרתיח אותו בהתוועדות?

חסיד אחד פגש פעם בפרופסור חשוב. הפרופסור היה במצב רוח ירוד, ממש בדיכאון. החסיד שאל אותו מה קרה. "הייתי אמור לקבל קידום בעבודה, אבל דחו אותי. רציתי להיות משהו בחיים, כנראה שאני באמת לא שווה כלום". החסיד שמע את זה והתחיל לבכות. הפרופסור התפלא, מילא אני אבל אתה, למה אתה בוכה? החסיד ענה לו, "אצלי זה בדיוק להיפך. כל החיים אני מנסה להיות כלום, ועדיין מרגיש שאני משהו".

יש כאלה שנבהלים מהמילה שפלות. שאני אהיה שום דבר?! אבל זה בגלל שהם חושבים ששפלות מבוססת על חסרונות, אך שפלות אמיתית היא דבר אחר לגמרי. שמעתי פעם קלטת של הרב יצחק גינזבורג, יש לו אולי שתים־עשרה קלטות שמדברות רק על העניין הזה, ושם הוא הסביר שיש שני סוגי שפלות: הראשונה היא שפלות על דרך המוסר, כשאדם מספר לעצמו את החסרונות שלו. זו השפלות שרוב האנשים מתרחקים ממנה, כי באמת, מי רוצה לחשוב כל היום על החסרונות שלו?

אבל יש גם שפלות מסוג אחר, והיא אומרת שאין ליבמה להתגאות, כי כל מה שיש לי זה מה' יתברך. דוד המלך אומר את זה בתהלים: "טובתי בל עליך". רש"י מסביר, "טובות שאתה עושה לי - לא עליך הם לגומלני, כי לא בצדקתי אתה מטיב לי". כלומר, כל הטובות שאתה נותן לי הן לא בגלל שעשיתי משהו מיוחד או שמגיע לי. ממש לא, זו מתנת חינם שלא מגיעה לי. השפלות החסידית נקראת "שפלות מחמת הדבקות במקור". כמו שאור השמש יודע שכל מה שיש לו זה בגלל השמש, כך על יהודי לדעת ששום דבר לא מגיע לו בזכות עצמו. וכמו שדוד אומר: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". אם דוד המלך יכול להגיד את זה, גם אנחנו יכולים.

שמעתי פעם מראש הכולל בכפר חב"ד, ר' אברהם הערש כהן, שגם בתורה מוצאים דבר כגון זה. כשהמלאכים אמרו לאברהם ושרה שבקרוב ייוולד להם בן, שרה צחקה. "הלבן מאה שנה יולד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?!" לקדוש ברוך הוא היו טענות, למה צחקה שרה? היפלא מה' דבר? ה' הוא כל יכול וכמו שאדם צעיר יכול להוליד, גם אדם זקן יכול להוליד. אבל המלאכים הלא היו מחופשים לערבים עובדי עבודה זרה. אז מגיעים שלושה ערבים לזקן וזקנה ואומרים להם "יהיה לכם ילד בשנה הבאה", ודאי שהיא תצחק! מה רוצים ממנה? אלא, שאם הם באמת היו מאמינים שה' הוא כל יכול, הם היו צריכים לומר "אמן!". רואים מזה שגם אם מגיעים אנשים פשוטים ואומרים משהו שנראה היפך המציאות – תאמין שה' באמת יכול לעשות הכל. אחרי זה, כשנולד הילד, קראו לו יצחק על שם הצחוק שנעשה להם, שזקן וזקנה ילדו ילד. עכשיו הקושיה רק מתחדדת – לפני שהוא נולד הם היו צריכים להאמין שזה אפשרי, ואחרי שהוא נולד הם אומרים שהנס היה בלתי אפשרי? כן, זה בדיוק העניין!

לפני שקורה הדבר, אתה צריך להאמין שזה לא מופרך בכלל. הכל מונח בשווה, וכמו שדבר קרוב הוא אפשרי, גם דבר שנראה רחוק מאוד הוא אפשרי. אבל אחרי שזה קורה, אל תאמר "אצל ה' הכל אפשרי אז זה בכלל לא נס". להיפך, תבליט את הנס, תראה כמה הוא מיוחד ויוצא דופן. מטבע הדברים, אצל אנשים זה בדיוק הפוך. הטוב הרי מגיע לי, שם לא צריך לעשות חשבונות למה ואיך וגם לא לומר תודה – פשוט מגיע וזהו זה. אבל אם יש משהו לא טוב, אז מתחילים לחפש בגלל מה זה קרה.

סיפרו על ר' אברהם הערש שהוא עצמו חי ככה, את ה'וורט' הזה הוא קיים בפועל. הייתה לו משפחה גדולה, שחיה בדירת חדר וחצי צפופה ביותר. החברים מהכולל שאלו אותו "איפה יש לכם מקום? איפה אתה משכיב את הילדים?" והוא אמר "הכל בסדר, אין בעיה. יש לנו חדר של שלושה מטר, אז לוקחים מזרונים ופורסים על כל הרצפה, מניחים למעלה שמיכות וזה הופך למיטה גדולה. אתה לא היית רוצה לישון במיטה גדולה?...". אחרי כמה שנים הציעו לו לבקש דירה יותר גדולה, שיפעיל קצת לחץ על ההנהלה, אבל הוא לא הסכים בשום פנים ואופן. בסופו של דבר החברים התאגדו יחד והלכו להנהלה, עד שנתנו לו דירה כפולה. אני מכיר גם את הדירה הישנה וגם את החדשה, ותאמינו לי שגם היא לא הייתה גדולה במיוחד... אבל למחרת הוא בא לכולל ואמר בהתרגשות: "חסדי ה'! איזה תענוג, תודה לקדוש ברוך הוא! לכל ילד יש מיטה משלו, איזה יופי". אמרו לו החברים: "אבל עד אתמול אמרת שהכל בסדר?!". "נכון, אפשר גם להישאר עני, אבל כשהקדוש ברוך הוא נותן מתנה, לא תגיד לו תודה?". זה מה שאומר דוד המלך, "טובתי בל עליך". אני רוצה להתרגל לראות בטוב שאני מקבל מתנת חינם, חסד גדול שלא מגיע לי באמת.

היחס הזה שבין ענווה ושפלות הוא דק מאוד. מצד אחד, החסידות כל הזמן מדברת על שפלות. מצד שני, אנחנו מכירים כמה סיפורים שלכאורה סותרים את זה. למשל, הרבי הנחה את ה'תמימים', בחורי הישיבה, שיחדשו חידושי תורה וידפיסו אותם בקונטרסים מיוחדים. בהתחלה רק ב'נגלה', אחר כך גם בחסידות. זקני החסידים התפלאו מאוד, והיו כאלה שמאוד התנגדו. חסידי חב"ד תמיד היו בעניין של ביטול, אז מה פתאום להכניס ישות – לכתוב חידושי תורה מעצמי?! זה נשמע מוזר מאוד. או למשל, הרבי כידוע שלח שלוחים לכל העולם. שליחים כאלה צריכים שיהיה להם תוקף – הם צריכים לדבר עם המושל, ראש הממשלה, הנשיא. בישיבה בקושי היה להם אומץ לדבר עם המשגיח, ועכשיו פתאום לדבר עם הנשיא?... מה פתאום 'מוישה גרויס' כזה נהיה שליח ראשי למדינה?

אך זו בדיוק הייתה הכוונה – שתהפוך ל'מציאות' חשובה שהיא לגמרי בביטול. גם הרבי אמר על עצמו שהוא רק השליח של הרבי הקודם. כך גם דרש מהשלוחים, שיהיו 'מציאות' אבל ידעו שהמציאות הזו היא לא מעצמם.

שנה אחת בחנוכה, באמריקה, הדליקו נרות בבית הלבן, ג'ימי קרטר היה אז נשיא ארה"ב. הוא ראה לפניו מנורה של שמונה קנים שמדליקים רק בחציה. הוא שאל למה לא מדליקים את כל השמונה, והסבירו לו שבכל יום מוסיפים עוד נר ועוד נר. הוא אמר שזה יהיה יותר יפה אם ידליקו את כל השמונה, וביקש שידליקו את הכל. החסידים נקלעו לבעיה. בסוף הם עשו חשבון שזו לא עבירה, ואם הנשיא מבקש אז ידליקו לכבודו את כל שמונת הנרות, שיהיה שמח ומרוצה. כשכתבו על זה לרבי, הוא ענה להם משפט תקיף – "איפה ה'גאון יעקב'?", איך התכופפתם בגלל בקשה מנשיא ארה"ב? הייתם צריכים לומר לו, זה הסדר! כך כתוב בתורה, בהלכה, וכך עושים. זו לא הגאווה שלי אלא של ישראל, של התורה, של הקדוש ברוך הוא. זה הפירוש להיות 'מציאות של ביטול', מי שיודע שאין לו מעצמו כלום יכול לענות אפילו לנשיא.

למרות המעלה הגדולה של השפלות, היה עוד עניין אצל חסידים - הדגשה גדולה שלא להבליט את הביטול. כי כל דבר שיש בו חיצוניות, יש בו שליטת החיצוניים. פעם הרבי הרש"ב ראה שאצל הבחורים הציצית יוצאת מהז'קט, וזה לא מצא חן בעיניו. ציצית הייתה דבר פנימי, ששומרים בין אדם לעצמו. אז הוא ביקש שיכינו לבחורים ז'קט קצת יותר ארוך כדי שיסתיר את הציצית. זה היה פעם, היום זה אחרת לגמרי – לא שמעתי שמקפידים על כך, כנראה שיש בעיות יותר קשות. אבל הרעיון הוא להתרחק מכל דבר של בליטה. כשהיינו בחורים ידענו שר' שלמה חיים קסלמן, המשפיע של הישיבה, מתפלל בבית באריכות. אחרי שסיימנו את התפילה שלנו או בהפסקות, היינו עומדים מעבר לחלונות ומקשיבים לקול התפילה שלו. הוא היה מתפלל בקול רם, בניגון. כל תפילה הייתה נמשכת שעות ארוכות. לאחר מכן הוא חלה ואשתו דרשה ממנו בכל התוקף שיאכל. כדי שיוכל להמשיך להתפלל באריכות הוא יצא מהבית ובא להתפלל בישיבה. אני זוכר איך היה יושב עם ספר, שומע "ברכו", קדושה, קדיש, ואחר כך התחיל להתפלל בעצמו. הייתה שם מין גומחה קטנה בקיר סגורה עם דיקט, שאפשר היה להיכנס בה ולקבל קצת שקט. שם הוא היה עומד, אך שם כולם יכלו לבוא לשמוע אותו. לא אשכח את זה – מאותו יום כל התפילה שלו השתנתה, והוא התחיל להתפלל בלחש כדי שלא יוכלו לשמוע שום דבר... התקרבתי להקשיב, אין קול ואין קשב. תפילה זה דבר פנימי, ומכל דבר חיצוני היו נזהרים. פעם אחת היה יהודי חסיד שהגיע להתוועד בישיבה והתחיל לספר על עצמו, על ההיסטוריה שלו. ר' שלמה חיים ישב וראו שזה מרתיח אותו. אתה מתיישב להתוועד ומספר על עצמך? את מי זה מעניין? רק כשעמדתי להתחתן הוא הסכים לדבר איתי קצת על עצמו.

יש בעל תשובה אחד מוינה, פרופסור מאוד מלומד שעלה לארץ. איך הוא חזר בתשובה? הוא אדם משכיל מאוד, הייתה לו פינה אישית ברדיו ופעם ביקשו ממנו שידבר על חב"ד. הוא לא היה שייך כל כך ליידישקייט, וביקש שיביאו לו קלטות מהתוועדויות של הרבי. הוא שמע שעות רבות של קלטות והשתגע: אני שומע אותו שעות על גבי שעות, והוא אף פעם לא מדבר על עצמו?! זה הזיז בו משהו, הביא אותו לחפש יהדות. והיום הוא יהודי ירא שמיים, חסיד אמיתי. תראו איזה כוח יש ליהודי כשהוא לא כל כך עסוק בעצמו...

לחיים לחיים!